העלון של המכון שאני בין עורכיו

ושוב זה קורה

http://www.col.org.il/show_news.rtx?artID=40711

מה בין יראת שמים לחסידישקייט. בעקבות פרשת עקב

והיה עקב תשמעון, כותב רש"י את המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון. משה רבינו בסדרים אלו מצוה מוסר והזהרות לימים יבואו, מחנכם ליראת שמים אמיתית וכנה, שאינה תלויה בחייו של המנהיג או בנוכחותו. אלא יראת ה' אוצרו ודרכו. כמאמר אחד הצדיקים על דברי רז"ל "במקום שאין איש השתדל להיות איש" היינו גם כשאין איש הנמצא ומסתכל עליך השתדל להשאר בגדר איש. זה המסר!
וכמו תמיד כשיוצא לי לקרוא או לשמוע על "יראת שמים" אני שואל את עצמי שאלת תם.
מה בין יהודי ירא שמים ליהודי חסידי, מה בין יראת שמיים לבין חסידישקייט. סתם שאלה בלי כוונות רעות, פשוט להבין! ותתפלאו או שלא, סביבתי מתקשתה להסביר באופן ברור וחותך את ההבדל בין המושגים. עד שאחד המשפיעים פסק לי, דהא והא חד הוא. יהודי ירא ה' חב"דניק זו היא חסידישקייט.
לדעתי וזו רק דעתי, המושג חסידישקייט בדור העקב שלנו. קיבל הבנה מעוותת ומחרידה, והמדאיג ביותר הוא, שנעשה בו שימוש לא טהור וחמור מאוד. וכדלקמן.
אלו מסקנותיי! מפתיעות אולי אך זאת האמת. יהודי שמתפלל במתינות שלושה תפילות בציבור, לומד חת"ת רמב"ם וקובע עיתים לתורה, ומחנך את ילדיו בדרך ישראל סבא, אינו נקרא יהודי חסידי. הוא חסיד הוא ירא ה' אך לא חסידי!!
ולאידך בחור שמתוועד יומם ולילה, משתכשך בין חסידים ומשפיעים, ומתפלל חמש שעות ביום, ובקי בכל הניגונים.. הוא עדיין לא בחור חסידי. הוא עדין, הוא מופשט, הוא מושלם, אבל הוא בפירוש לא חסידי!!.

וכאן המקום להזכיר גם תופעה נפוצה ומקוממת במבחנינו בדור השביעי, והיא השימוש הציני של כל מיני נושרים למיניהם באופן הכי בוטה ב"חסידישקייט" לאמור אני חלק מהעידית כי אני בוכה בגעגועים עזים לרבי בפארבריינגען וכו... זה מזכיר לי מה ששמעתי בשם המשפיע ר' שמואל גרונם שהסביר פעם בהתועדות: שישנם כאלו שלומדים חסידות כדי לחפש עצה כיצד להפטר ממחשבות זרות וכיו"ב מנגעי הנפש. ואמר שלא זהו ענין לימוד החסידות, אע"פ שבדרך במילא חסידות עוזרת גם לזה. והמשיל הדבר לאוצרות המלך המלאים בכל הון דעלמא, כסף זהב, אבנים טובות ומרגליות - הכל שם הוא באופן הנעלה והעשיר ביותר. ובין הדברים יש שם גם מגריפה, אלא שגם היא עשויה מזהב ואבנים טובות. והנה למרות שהמגריפה עשויה לנקות עמה הזבל והלכלוך, אבל שוטה הוא זה שישתמש במגריפה שכזו לצורך ניקוי לכלוך גס. וכך סיים ר' גרונם, הוא בנוגע ללמוד החסידות - חסידות היא אור אלוקי שגילו לנו רבותנו הקדושים - ואבן טובה ויקרה בכתר המלך וכו' וכו'. אך אין זה הדרך להשתמש בה רק לשם ניקוי הלכלוך והזוהמא הרוחניים, אף שבאמת הדבר פועל פלאות.
ווארט יפה אך דומני שר' שמואל גרונם לא ידע עד כמה ישתמשו בכלי הנקיון המלכותי המשובץ ועשוי כולו מיהלומים, כדי לנקות את המצפון ולהתכבד בו (תרתי משמע באופן) ולהשתמש בתגא בצורה הבזויה ביותר. שעליהם כדאי להאריך במסגרת נפרדת. חובה על מנהיגינו לספר להם באופן הכי נחרץ, שבלי זקן אתה לא שייך לחב"ד בכלל, ומטפחת במקום פאה (ולא מטעמי צניעות) אתה "נפרד" ולא יעזרו שום בכיות בשום התוועדות.

מה זה אם כן חסידי? לחסידישקייט יש הגדרה אחת ויחידה והיא "עבודה" זאת מילת הקסם! "עבודה" (או כעין לשון הרבי בהקדמה לקונטרס עניינה של תורת החסידות, לשנות טבע מדותיו)הכוונה עבודה עצמית, תיקון המידות, להשתנות. לא על כמות זמן התפילה הכוונה, אלא על המושג "ארבעטן אף זיך" ולכן יהודי ירא שמיים בתכלית, המקיים קלה כבחמורה. זו אמנם שלימות מסויימת אך לא חסידישקייט, כי הוא אמנם בדרגה נעלית ברוחניות אך הוא יציב ולא נע, (כמבואר בליקוטי אמרים תניא) הוא לא נלחם והוא לא משתנה.
חסידשקייט באה לעשות אותך אחר. בחסידישקייט המטרה היא לא ההישג הרוחני, אלא עצם המלחמה בעצמיך, אין הדגש על השינוי כמו על הלהשתנות. כמה אנשים יכולים לאמר לך שעוד כמה שנים ישתנו מן הקצה אל הקצה ברוחניות? (אני מדבר על אנשים שבמצב רוחני סביר)
עבודת התפילה, ניגונים, שיחות מאמרים פארבריינגען, אהבה בשרית בין חסידים, כל אלו נועדו לשמש לך ככלי נשק במלחמה עם עצמיך. או הייתי אומר תוצאה של עבודה תמידית לשינוי, זה המסובב ולא הסובב. אחרת זה להכניס את החתול לתנור בכדי שירדו גשמים כמשל הידוע. בן אדם שעובד על עצמו יכול לאהוב באמת את חברו, חסיד שעובד על מידותיו ממילא יושב בהתועדות ומנסה להפנים....
כל מי שלא עובד עם עצמו, הוא יכול לצעוק רעבע, להתפלל שעות, לקיים כל מצוה בתורה בהידור, להיות בקי בכל תורת הרבי, להיות מופשט מעינייני עולם הזה, והרשימה ארוכה... אין להם ולחסידישקייט כלום.
אגב למי שמחפש יהודים חסידיים ברובם הוא ימצא אותם מדברים בהתועדויות, ולא משמשים בתפקידים רוחניים והם ממש לא מפורסמים, חפש אותם בעיקר באמצע כולם, הם לא נראים כ"כ תתאמץ זה כדאי!!.

מה אתם אומרים על זה

שאלה:

יהודי שכח להניח תפילין ורוצה להניחם, אך זה אחר שקיעה מה הדין?

תשובה:

יניחם[1] בלי ברכה[2],
אך בדקות הראשונות לאחר שקיעה עד זמן שקיעה אמיתית[3] יכול לברך[4].

[1] כפסק אדמוה"ז בשו"ע שמותר להניח עד הלילה, אך שבסידור אוסר לאחר שקיעה, עיין בציונים הגרלוי"צ רסקין על סידור רבינו עמו' פ"ג אך דעת הרבה מהמוצ"ים היא להקל.
[2] מצד ספק ברכות להקל.
[3] ראה בסדר הכנסת שבת
[4] כך כתב הרב א"ח זילבר במאמרו בהתמים גליון 29.

מי שלח את המאמר לסי או אל?

http://www.col.org.il/show_news.rtx?artID=40479

וארט קטן על פרקי אבות

קראתי כמו כולם- עקביא בן מהללאל אומר, וראיתי גם שאומר לי עקביא בנו של מהללאל להסתכל על שלושה דברים וזאת כדי לא לבוא לידי חטא (יש לציין לדיוק לא לבוא לידי חטא ולא להינצל מן החטא) אני מטיפה סרוחה ואני גם צריך לתת דין וחשבון וכאן הבן שואל אם אני מטיפה סרוחה(אין הכוונה אתה מסריח שהם שני דברים ישנו אתה והאתה שלך מסריח אלא מהותך הוא סירחון) אז אם כך אז למה שאני אתן דין וחשבון? מילא אם אתה אומר לי ומספר לי על אחריות שיש לי ועל כובד משקל העבודה וכו.. מובן אז שיש דין וחשבון לתת, אבל ממתי כלומניק צריך לתת דו"ח?.
יש לומר ובהקדם שהמושג טיפה והמושג סירחון הם תרתי דסתרי שאין כדוגמתם.. טיפה מגיע ממול האב ובתוכה כלול כל העובר והחיים דל הבן אדם, בתוך טיפה נמצא ממש כל האדם כל שנות חייו, עד כדי כך שמצאתי בערוך השולחן שכתב שחכמי הטבע ע"פ זכוכית מגדלת שבטיפת זרע יש כל תמונת האדם ערוה,ש אהע"ז סי' כ"ג .כפי שכותב רבינו הזקן מתניא פרק ב' מהגמרא זרע לבטלה וד"ל.
א"כ טיפה הוא עניין רוחני עוצמתי חיים ומהות, לעומת זאת סירחון שהוא לא רק "לא קדושה" אלא הוא החיובי שבשלילי ג' טומאה שבטומאה, וא"כ שני מושגים אלו לא יתחברו לעולם. ובכל זאת יש את המושג "טיפה סרוחה" והביאור בזה הוא ע"פ הכלל כל הגבוה גבוה יורד נמוך נמוך, כלומר ככל שתגדל מעלת תיהיה לך האפשרות לרדת נמוך יותר, וכמו שאמרו רז"ל על חכמתו של שלמה מלך ישראל שהוכחת גדולת חוכמתו היא העובדה שהצליח להלביש את העומק בג' אלפים משלים עד שאפי' ילד יכל להבין.
עפ"ז מובן שהיא הנותנת היות והטיפה כה נעלית יורדת לדרגת סירחון, וגורל הטיפה תלויה ונולד ממנה להחזיר אותה למעלה או להביא אותה למקום עפר ותולעה... א"כ העובדה שהאיש בא מטיפה סרוחה זו ההתבוננות (הסתכל) הכי מתאימה כדי להמחיש את העוצמה של הפוטנציאל, ועל זה הוא יתן דין וחשבון. וק"ל .

תובנה פרשת שבוע חלק א'.

ספר דברים הוא החמישי שבחומשי התורה ונקרא משנה תורה, כל הנאמר מיפי משה רבנו בספר זה, נאמרו בשלושים וששה ימים האחרונים לחיו. מהראשון בשבט משנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים עד ז' באדר. משה מפי עצמם אמרם ברוח הקודש שהייתה חופפת עליו בכל עת ושכינה מדברת מתוך גרונו ובלשון שכאילו משה מאליו הוא מדבר. "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל".

אמנם עיקר הספר בשם משנה תורה נקרא, וענינו הוא "משנה, כלומר חזרה על דברי התורה שכבר נאמרו או נרמזו בארבעת הספרים הקודמים, אך עובדת אומרו כל זה בימיו האחרונים יש בו ללמד משהו על דור שלא יכיר מנהיגו, משה מכין תקופה ומצבים בו ההתמודדות תהיה רק מלימוד העבר. ספר דברים מלא בהוראות, משה משדלם ליראה את ה', אלה שהיו ושמעו מספיק להם רמז, אך משה פונה לא רק לאבותינו שאיתם כרת ה' את הברית, כי אם אתנו אנחנו אלה פה היום.

לחיות בזמן של חושך אשר אותותינו לא ראינו, אמנם זה קשה אך משה נותן הוראות ברורות, מוסר על העבר ודרך לעתיד. אך דא עקא ההוראות נראה אומנם שהם חד משמעיים אך פתאום מסתבר שהם דו משמעיים זה אומר בכה, וכך התכוון הרבי, וזה אומר בכך ובזה.
והפלא הוא שגם לזה ידע להתכונן משה רבנו ולתת תורת חיים איך לומדים שיחה של הרבי בלי פלפולים מחד ובלי שטחיות מצד שני.
משה רבנו קבל את התורה יחד ומסרה לעם ישראל, ולאחר שמסרה ה"ה בדיוק ככל יהודי המחויב לכל תרי"ג מצוותיה בדיוק כפי שהקב"ה לימד אותו בפרשת יתרו. ולמי שמתקשה בהבנה עומד רבשכ"י ומספר מה אמר ה' למשה.

אך בהתקרב יום המיתה, יום שאין מי שיחדד יבהיר וימסור את האמת הצרופה דעת תורה, ויבואו אלו מול אלו ויתנבלו ברשות התורה. משה רבנו חוזר על עשרת הדברות אך הפעם הוא לא רק מזכיר לנו אותם, הוא גם ובעיקר מלמד אותנו איך בשר ודם, בדעת תחתון של כל יהודי וחסיד, לומד את עשרת הדברות. אבל הפעם משה עצמו חזר ופירש הדברים לשומעים יותר ממה שהבינו בשמעם אותן הדברות לראשונה. ולא רק פירש הדברים להבהירם על דיוקם אלא בעיקר כאמור לימדם איך ללמוד את עשרת הדברות הראשונים שנאמרו מפי הגבורה, איך יהודי צריך להבין ולפענח פשט בשיחה שנאמרה מפי הגבורה. מה מותר להוסיף, איך אפשר לפרש, ומה אסור לפרשן. וכשנתעכב בהבדלים בין הדברות בפרשת יתרו לאלו שאמר משה בפרשתינו. נגלה שיעור עיוני ורעיוני ברור באיך לומדים שיחות אחרי ג' תמוז.

אנוכי ה' אלוקיך..... לא תעשה לך פסל ... לא תשתחוה להם ולא תעבדם...
שתי הדברות הראשונות אין שום שינוי לשון ביניהם כתב הרמב"ן לפי שאותן שמעו מפי הגבורה וא"א להוסיף ביאור יותר ממה שהאדם מבין בהם כשהוא שומע מפי הקב"ה.

אך לאידך כמה פסוקים אחרי, כתיב שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלוקיך. כאן בא שינוי מהאופן בו זה נאמר בפרשת יתרו, שם הלשון הוא "זכור" ולא "שמור" ומשה הסיף גם את המילים "כאשר צוך ה' אלוקיך". בדבר שינוי זה כבר התעכבו במדרש ובראשונים ובראשם רש"י הרמב"ן והרשב"ם ועוד, ושאר פרשני המקרא.
אך חובתינו היא להתמקד על עצם השינוי ולא רק על פירושו ופרשנותו.
המילה זכור היא יותר פסיבית, שמור לעמתה יותר אקטיבית וממשית. (כביכול) כלומר משה רבנו שמע מהקב"ה זכור, וכשהוא חוזר על זה לעצמו ולעמו הוא מפרשן את זה פסיעה אחת קדימה. באיזה רשות? ואין זה כפי שנראה להלן רק פירוט דברים אלא נראה שזה כמעט צווי שונה. באיזה רשות (רמב"ן)?
ומצד שני הוא מסיים במילים חד משמעיות שלא נכתבו בפרשת יתרו. כאשר ציוה ה'. וכאן הבן שואל הלא אתה בעצמך שינית בתחילת הפסוק???

ללמדך שיש וכל שינוי אפי' כחוט השערה אסור בתכלית האיסור, ויש שמצוה להוסיף ולחדד גם אם נראה כשינוי קיצוני, האמת שזה בדיוק כאשר ציוה ה'.

מסופר על העיק דוינסק שהנהיגו אותה שני המאורות הגדולים הגאון הרגאטשובי רבי יוסף רוזין והגאון בעל האור שמח רבי מאיר שמחה הכהן. הראשון שימש כמנהיגה של עדת החסידים, ושהשני היה מנהיג את השאר. באחד מסמטאות דוינסק נשמעה המולה רבתית וצעקות עפו לכל עבר, עמדו שם שני אנשים שנפגשו בדרכם האחד מעדת החסידים ועמיתו מהצד השני, ובאופן טבעי החלו להתווכח על דבר גדולתו של המנהיג. החסיד טען בלהט שרבו הוא בלי ספק גדול הדור, ועמיתו טען שהאור שמח בודאי עוקף אותו בכפליים בחריפותו ובקיאותו ואין ספק שהוא הגדול מבניהם ....
עבר שם איש פשוט עד מאוד, ושמע בסקרנות את טענותיהם, ואז באופן מפתיע הוא ביקש להביע את דעתו, וכך אמר: יוקח נא מודד, וימדדו את שני המנהיגים ויוכחו לראות מי הגדול מבין השנים, הביטו אליו ברחמנות השנים, וניסו להסביר לו שהם כלל לא התכוונו לגודל במובן הפשוט של המילה, וכשאמרו גדול הדור התכוונו למשמעות הערכית של המילה גדול ולא גדול כפשוטו. האיש הקשיב חשב ואז השיב בזלזול אה פשעטלאך.....

פרשנות והסברים אינם בגדר פשעטלאך. והיצמדות למילים באופן חד משמעי לא תמיד נחשב ל"פשט". ולכן כשלומדים שיחה של הרבי אמנם יש לקחת את הדברים כפשוטם, אך לא תמיד כפשטם.
איך נדע מה איך ומתי גם על זה משה רבנו חשב (ועל כך בהזדמנות). אך עיקר העקרים כדי לא להגיע לטרוף חושים וקיצוניות, כך ורק כך צריך לגשת לתורת משה ונלמד לשמור לעשות את החוקים ואת המשפטים אשר משה דובר באוזנינו היום.

איך מה וכמה בפרק נוכל ללמוד מהשינויים בהמשך הפסוקים

ועך כך בפרק ב'.

המשך שו"ת המקוצר

שאלה:

בירכתי על התפילין בעודם על זרועי ושמתי לב שהם תפילין דר"ת האם ניתן להחליף מיד לרש"י ?

תשובה:

אם נזכרת מיד או אפי' מיד לאחר הנחתן ולא היפסקת בדיבור תניח מיד תפילין של רש"י (בתנאי שהם מונחים בתוך כיסן לפניך[1]) ואינך צריך לברך[2].

[1] ואיירי במי שמניח תפילין דר"ת כל יום.
[2] בספר שו"ע הקצר מובא מרשימת הרה"ח ז.ו.ג. שכן הורה כ"ק האדמו"א מליובאוויטש. וראה גם בספר שבח יקר עמוד 55.

שאלה:

שמתי לב לתופעה אצלינו שחלקם עונים לקדיש וברכו בין תש"י לתש"ר, וחלקם לא עונים, מה ההכרעה הברורה במנהג חב"ד?

תשובה:

אכן אני מבין את הבילבול שנוצר, וזה עקב שינוי דעתו של רבינו הזקן, והכרעת כ"ק אדמו"ר שלא כמסקנת רבינו הזקן. אדמוה"ז בשו"ע כתב שלא להפסיק לקדיש וברכו[1], אך בסידו חזר בו והורה שמותר להפסיק, וכך אכן היה ראוי לנהוג תמיד כמשנה אחרונה, אך ישנה שמועה בשם כ"ק אדמו"ר שינהגו כמו שכתוב בשוע"ר, משום ששומע כעונה, ושב ועל תעשה עדיף[2].
[1] סי' כ"ה סע' כ"א.
[2] ס' לקט ציונים והערות לשו"ער, וראה גם בספר סידור רבינו הזקן עם ציונים והערות, שמאריך בעניין

מקור עניין הקוגעל (פשטידא) בשבת

בשולחן ערוך [סוף סי' רמ"ב] כותב הרמ"א, ש"נהגו לאכול פשטידה בליל שבת, זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה". [שהיה טל מלמטה וטל מלמעלה, ובאמצע היה המן]. וכוונת הרמ"א היא, לפשטידת בצק הממולאת בבשר. והגאון הק' ממונקאטש [בספרו נמוקי אורח חיים סי' רע"א אות ב] כותב שענין זה קיים גם ב"לאקשן קוגל" שמסביב הוא החלק הקשה והשרוף, ובתוכו נמצא החלק הרך הטעים לאכילה.

וכתוב בספרים הק' – שראשי תיבות של המילים "ו'המן כּ'זרע ג'ד ל'בן" שנאמרו בנוגע למן, הם ראשית תיבות כּוגל [בכּף מודגשת, שנקראת כמו האות קוּף].

ובשם הרוזינער. השבת ענינה "אחדות" של כל הבריאה, שביום השביעי שבת וינפש שכל הבריאה היתה מושלמת וכו'. וכשהגיע השבת, אמר אדם הראשון לכל הבריאה "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו" וגו' – שכל הבריאה משתחווה [שעניינה ביטול אל מי שמשתחווים לפניו] לקב"ה, ומתאחדת בביטול גמור כלפיו. וכמו כן בקוגל, האטריות שהיו נפרדות כל אחת לעצמה, מתדבקות ומתאחדות כגוש אחד

פנינה לת"ב

ראיתי ביומנו של הרב חיד"א שמספר שהגיע לתוניס בת"ב וראה נשים שוטפות כלים אחרי חצות, והוא מחה ואמר שזה אסור, וכל נשות העיר התחילו לדבר נגד החיד"א, שאינו מאמין בביאת המשיח, ולכן אומר זאת, והחלה מאומה, עד שהרב חיד"א התחרט ונתן הצדק בידי נשות תוניס.

שו"ת המקוצר

במסגרת פרוייקט שו"ת המקוצר, בו אספתי מכמה וכמה מורי הוראה שאלות כפי שהם מתקבלים בטלפון, ורשמתי לעצמי כאלף שאלות בכל תחום אפשרי בהלכה, ולקחתי על עצמי לענות עליהם לבד בצירוף מראה מקומות (שלא כמו בטלפון)
הנושא הראשון בו בחרתי הינו הלכות תפילין, ויצאו כמה דברים מחודשים, הייתי מעוניין לשמוע את דעתכם התורנית לעניין.
בע"ה בתוך כמה זמן יצא לאור אסופה של כל השאלות והתשובות.

הנה שלושה דוגמאות:

אין להפסיק בין רש"י לר"ת
שאלה:

ראיתי כמה אנשים שמקפידים לא להפסיק בין רש"י לרבינו תם, האם יש לזה מקור או חיוב, כי הרבה מזלזלים ומניחים רק בסוף היום.

תשובה:

כדאי להניחם תיכף אחרי תפילין דרש"י, קרוב כמה שיותר לברכת תפילין דרש"י,[1] היינו לאחר התפילה מיד [2] ובלי הפסק דיבור[3]. ובאם אי אפשר יכול להניחם כל היום.


[1] עיין א"א בוטשאש סי' ל"ד סעיף ב' שנהג כך, וראה שם אריכות ההסבר והנהגתו בזה.
[2] שו"ער סימן ל"ד סעיף ה' ובספר המנהגים עמוד 18 מוסיף המילה תיכף. ועיין בספר שבח יקר שהביא מספר שולחן שלמה סי' ל"ד, שטוב לכוון בהברכה דתפילין דרש"י על תפילין דר"ת. וראה גם בספר סדור רבינו הזקן עם ציוה"ע. וצריך בירור עם הגדרת תיכף, מלמדת גם שטוב לכוון בברכה גם על רבינו תם, או לאו דווקא. )
[3] משמע ברור בדברי הרבי בסוגריים, (שאנו דומה הפסק תפילה להפסק ענייני חול) משמע שצריך להמנע מלדבר דברי חול.

הניח תפילין על השרוול
שאלה:

לאחר שגמרתי את תפילתי אני שם לב שהבית היו מונח על חלק משרוול החולצה, (או שהתפילין ש"ר היו מונחים על הכיפה), האם לא קיימתי את המצוה, וצריך שוב להניח ולברך?

תשובה:
קיימת את המצוה ושוב אין צורך להניחם[1].

[1] שהרי ישנם דעות (רשב"א) שאין חציצה פוסלת הן בש"י והו בש"ר הובאו בשוע"ר סימן כ"ז ס"ז., ולכן אפי' ירצה להניחם שוב, זה יהיה בלי ברכה שהרי ספק ברכות הוא, ושוב אין צורך בהנחתן

תיק תפילין

שאלה:

מה לעשות עם הניילון שבפנים היו מונחים התפילין בכיסם, לאחר שהוא נקרע?

תשובה:

מותר לך לזרקם לפח[1].

[1] כ"ש מתשמישי מצוה שאותם שיכול לזרקם, וזה אינו אפי' תשמישי מצוה

בקרוב

בקרוב אשתף את חברי הבלוג בכמה תובנות מעולם השליחות

תוגובותכם רצויים

כמה דברים לא ידועים

לימוד חומש בע"פ
במאמר והדרת פני זקן סו"פ קדושים בלקו"ת נדלה משהו מעניין, רבינו הזקן כותב וז"ל עכ"פ ישתדל לפחות לקבל עוז ותעצומות לקנות ולחקוק במוח הזכרון שבנפשו ה' חומשי תורת משה אשר כתב מפי הגבורה.. והדבר פלא.

לאכול לפני תפילה
בלובאוויטש כשהתירו לחלש לאכול לפני התפילה, היו מתירים לאכול פת ממש.
ר' חיים שלום דייטש ששממע שכך הורה ר' שלמה חיים לר' פיצ'ע אופן בישיבה בבפ"כ, ולא רק מזונות כמו היום, ובשם אחד מאדמור"י סלונים (שגם הם אוכלים לפני תפילה): עדיף חתיכת לחם יבשה מעוגה טעימה.

ברוכים השבים

בלב נרגש ושמח אנו פותחים שוב את הבלוג החשוב והמרתק הזה למעם שוחרי התורה ואורחותיה.
שיתוף הפעולה שלכם בכתיבה וקריאה הוא הצלחת הבלוג
בהצלחה